פסק-דין בתיק ב"ל 28036-03-13

1.         זהו ערעור על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר, מיום 26/12/12 ("הוועדה"), אשר קבעה שהמערער איבד פחות מ- 50% מכושרו להשתכר מיום 1/9/10 ("ההחלטה").

2.         טענת הערעור היא שהחלטת הוועדה אינה מתיישבת עם מצבו הרפואי והתפקודי של המערער. נטען עוד כי הוועדה לא התייחסה כראוי לנתוניו האישיים והתעסוקתיים של המערער, שאינם מאפשרים שילובו בשוק העבודה, בכל עיסוק שהוא.

3.         לטענת המשיב, החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת ולא נפל בה פגם משפטי. נטען כי הוועדה התייחסה לליקויים שנקבעו למערער, ונתנה דעתה לתלונותיו ולמסמכים הרפואיים שעמדו בפניה.

4.         לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה (סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).

במקרים קיצוניים של חוסר סבירות בהחלטה של ועדה מסוג זה, רשאי בית הדין להתערב ולראות בחוסר הסבירות האמור משום טעות משפטית. זאת משום שוועדה לעררים, בשונה מוועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו רפואי טהור. אולם, יש ליתן את הדעת כי התערבות כזו של בית הדין תוגבל למקרים קיצוניים של חוסר סבירות (דב"ע שם/01-1318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). 

5.         מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה:

ביום 26/12/12 התכנסה הוועדה, הקשיבה לתלונות המערער ולטענות בא כוחו שהתלווה אליו, ורשמה אותן בסעיף ג' לפרוטוקול. הוועדה בחנה את הליקויים מהם סובל המערער, וציינה כי המערער בן 45, אובחן כסובל מרזון, הגבלה קלה בעמוד שדרה מותני, ליקוי ראיה, מצב לאחר ניתוח בקיבה, CTS מימין ושלפוחית היפר אקטיבית, נכות משוקללת בשיעור 53%. הוועדה ציינה כי המערער סיים 10 שנות לימוד. הוועדה נתנה דעתה לעברו התעסקותי של המערער, לאמור: עבד באחזקה במועצה המקומית עד שנת 1999 ומאז אינו עובד ומתקיים מקצבת הבטחת הכנסה.

הוועדה עיינה במסמכים הרפואיים בתיק, ועל יסוד התרשמותה מהמערער קבעה כי המערער מסוגל לעבודה במשרה מלאה, בקרבה לשירותים ובעבודה שאינה דורשת ראיה דו עינית. לדעת הוועדה, המערער מסוגל לעבוד בעבודות כגון חרושת קלה, אריזה של חפצים שאינם קטנים מדי, או כל עבודה פשוטה אחרת שאינה דורשת הכשרה מקצועית מכל סוג שהוא ושניתן ללומדה תוך כדי ביצועה.

לאור האמור, נדחה הערר ונקבע שהמערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

6.         לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי הוועדה פעלה כדין ודין הערעור להידחות.

בהחלטתה נתנה הוועדה דעתה לנתוניו האישיים של המערער, לרבות גילו הצעיר, השכלתו ועברו התעסוקתי. החלטת הוועדה משקללת גם את השפעת ליקוייו של המערער ומגבלותיו על יכולתו לעבוד, בין היתר בנוגע לליקוי ראיה ולהגבלה בעמוד השדרה. אין לקבל את הטענה שהוועדה לא נתנה משקל למצבו הרפואי של המערער, שכן הוועדה עיינה בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 27/6/12, פירטה את הליקויים מהם סובל המערער, וציינה כי המערער נבדק על ידי רופא עיניים, רופא אורטופד ורופא פנימאי. הוועדה סברה כי מצבו הנוכחי של המערער, כפי שמשתקף מממצאי בדיקת המערער על הוועדה הרפואית לעררים, מתאים לקביעתה לפיה המערער מסוגל לעבודה במשרה מלאה בתנאים ובמגבלות מסוימות.

החלטת הוועדה עולה בקנה אחד עם חוות דעת רופא מוסמך מיום 27/8/12 ודו"ח שיקום מיום 9/10/12, לפיהם המערער מסוגל לעבודה מלאה, במגבלות שתוארו לעיל. לאור כל האמור הגיעה הוועדה למסקנה כי "קיימת ירידת מה בכושרו לעבודה, אך בוודאי אינה בשיעור של 50% ויותר". בהילוכה בדרך זו פעלה הוועדה על פי אמות המידה הנדרשות ממנה הקבועות בסעיף 209(ב) לחוק. לפיכך, שוכנעתי כי החלטת הוועדה מנומקת כדבעי.

7.         לטענת המערער, החלטת הוועדה אינה מתיישבת עם חמש חוות הדעת מטעמו, מתוכן שתי חוות דעת רפואיות מטעם חברת הביטוח, אורטופדית ותעסוקתית, בהן נקבע שהמערער באובדן כושר מלא. לפי הטענה, מדובר ברופאים אובייקטיביים ותמוהה החלטת הוועדה ביחס אליהן. עיון בחוות הדעת שצורפו לנימוקי הערעור מעלה, כי שתיים מהן אכן, כטענת המשיב, מאוחרות למועד התכנסות הוועדה (חוות דעת מומחה לאורטופדיה מיום 10/1/13 וחוות דעת מומחה לרפואה תעסוקתית מיום 15/1/13). משמדובר במסמכים מאוחרים להחלטת הוועדה נשוא הערעור, ברור מדוע אין התייחסות של הוועדה למסמכים אלה. אשר לחוות דעת רופא תעסוקתי, ד"ר עוזי נוה, מיום 5/2/02, אני סבורה כי מדובר בחוות דעת לא עדכנית, ולכן אין בה להעלות או להוריד לענייננו. זאת ועוד: למקרא החלטת הוועדה עולה כי הוועדה נתנה דעתה לחוות דעתו של המומחה לרפואה תעסקותית, ד"ר שלוסברג מיום 18/6/12, וציינה כי לאור ממצאיה היא אינה מקבלת את מסקנותיו והמלצותיו של ד"ר שולסברג. המשיב טען ובצדק, כי ד"ר שלוסברג חיווה דעתו מתוך הנחה שלמערער נכות רפואית בשיעור 64%, בעוד שלמערער נקבעה נכות משוקללת בשיעור 53%. יתרה מזאת, בחוות דעתו ד"ר שלוסברג מתאר באריכות את מצבו של המערער, אולם המסקנה לפיה יש לקבוע למערער דרגת אי כושר בשיעור 75% אינה מנומקת כלל. ברורה גם החלטת הוועדה לפיה אינה מקבלת את מסקנתו של פרופ' רופמן בחוות דעתו מיום 27/3/12, אשר קבע כי למערער נכות אורטופדית בשיעור 20% בגין הגבלה בעמוד שדרה. עיון בהחלטת הוועדה  הרפואית לעררים מיום 27/6/12 מעלה, כי נקבעה למערער נכות בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בעמוד שדרה מותני. כידוע, ממצאים שונים מהווים הנמקה ברורה והתייחסות מספקת לחוות דעת או קביעה רפואית שונה מזו של הוועדה.

לאור כל האמור, נדחית טענת ערעור זו.

8.         נדחית גם הטענה שהוועדה התעלמה מכך שהמערער נעזר בקביים. הוועדה הקשיבה לתלונות המערער, לפיהן הוא סובל מכאבי גב וכאבי רגליים, וכן חולשה ברגליים. המערער לא הצביע על קביעה רפואית שמעידה על מגבלה ברגליים או בניידות. ממילא לא נטען כי העבודות שציינה הוועדה בהחלטתה כרוכות בעמידה ממושכת, בהליכה או במאמץ גופני. לכן, אין לומר שנפל פגם בהחלטת הוועדה בעניין זה, והטענה נדחית.

9.         המסקנה העולה מהאמור לעיל היא שהחלטת הוועדה מנומקת באופן מפורט וברור, נסמכת על מצבו הרפואי של המערער, ולא מצאתי שנפלה בה טעות משפטית.

10.       לאור האמור - הערעור נדחה בזאת.

11.       אין צו להוצאות.